לאחר שבועיים וחצי של חוויה משפחתית ביפן נותרנו עם רושם עז מכל מה שחווינו, בראש וראשונה מהמפגש היומיומי עם היפנים האדיבים, האסתטיקה הרבה, הסדר והיעילות השוררת בכל, אופנת הרחוב הצבעונית, האוכל היפני, מרכזי הקניות הענקיים, הרחובות הומי האדם, הטירות, המקדשים והגנים המרהיבים. למרות כל זאת נראה כי "טעמנו" רק מעט מהחוויות שמציעה יפן וביקור נוסף במדינה מרתקת זו הוא רק עניין של זמן (וכסף).
יום שישי, 25 ביוני 2010
טירת הימאג'י
כיומיים לפני החזרה לישראל יצאנו לטיול יום נוסף, הפעם לעיר הימאג'י המרוחקת כשעה וחצי נסיעה בקו הרכבת קיוטו - הירושימה. האטרקציה המרכזית בעיר היא טירת הימאג'י, אחת הטירות המרשימות ביותר ביפן אשר נבנתה במאה ה – 16 והוכרזה כאתר מורשת עולמית בהיותה שמורה ביותר וכשריד מרשים מהעידן הפיאודלי. כבר ביציאה מתחנת הרכבת הבחנו מרחוק בטירה הצבועה לבן שנמצאה בקצה השדרה המובילה אליה. ככל שהתקרבנו למתחם הגדול של המצודה בת שש הקומות הטובלת בין עצי שקד כך היא נתגלתה במלוא הדרה ואף שימשה כרקע לצילומי החתונה של זוג יפנים בבגדי חתונה צבעוניים. משער הכניסה לטירה הגדולה התחלנו לטפס לעבר חלקה העליון של הטירה כשאנו עוברים דרך מספר שערים ולאורכה של חומה מעוטרת ברעפים מסוגננים עם חרכי ירי הצופים אל העיר. בתוך הטירה תצוגה מרשימה של פריטי הלבוש והנשק של האבירים וכן דגם מוקטן של הטירה וסביבתה הקרובה בימיה כטירה פיאודלית. טיפסנו במעלה המדרגות הצר והתלול עד לקומה השישית של הטירה אשר ממנה נשקף נופה המרהיב של העיר וסביבתה.
האקווריום באוסקה
אוסקה היא העיר השלישית בגודלה ביפן ומונה כ 2.6 מליון תושבים. אוסקה נחשבת לבירה הכלכלית וכעיר נמל חשובה של יפן. קילומטרים רבים לפני הכניסה לעיר נסעה הרכבת דרך אזור תעשיית נרחב עד אשר הגענו למרכז העיר ובו גורדי שחקים רבים. אנו הגענו לעיר בכדי לבקר באחד האקווריומים הגדולים בעולם- קיוקאן. האקווריום מהווה מתחם תיירותי גדול לחוף מפרץ אוסקה, בקרבת הנמל. יחד עם המוני מבקרים נכנסנו לתוך האקווריום הענק המשתרע על פני 4 קומות ומציג את עולם המים על פי אזורי המחיה השונים מהאזור הטרופי ועד לקטבים כולל תצוגה מרהיבה של טריגונים, כרישים, לוויתנים, מדוזות הזוהרות באולם החשוך, סרטני ענק, פינגווינים ושוניות אלמוגים עם שפע של דגים בצבעים מרהיבים. לאחר הביקור המרשים באקוריום בילינו עם ילדינו בקניון הסמוך במתחם ג'ימבורי כאשר הם מושכים את תשומת לבם של המוני הילדים והמבוגרים שביקרו במקום. לקראת סיום הביקור, עליתי על גלגל ענק מהגדולים בעולם שנמצא במתחם אשר מגיע בשיא גובהו ל 112.5 מטר. משך הסיבוב עוצר הנשימה הוא כרבע שעה אשר במהלכה ישבתי בתא זכוכית קטן שממנו נשקף הנוף המרהיב של מפרץ אוסקה והעיר הגדולה, כולל הגשר הארוך המוביל לנמל התעופה קינסאי. לנוכח הצפיפות בשימושי הקרקע באוסקה ובסביבותיה נבנה נמל התעופה הבינלאומי של אוסקה, על אי מלאכותי בהשקעה של 30 מיליארד דולר כיאה לעיר המהווה מרכז כלכלי של הכלכלה השלישית בגודלה בעולם (אחרי ארה"ב וסין). מנמל קינסאי שבנו כעבור ימים אחדים לישראל.
נארה – מתחם המקדשים
כטיול יום מקיוטו נסענו מרחק של 45 דקות ברכבת לנארה, עיר קטנה יחסית, נעימה ושלווה.
בין השנים 710 ל 794 שימשה נארה כבירתה של התרבות היפנית עד שזו עברה לקיוטו בסוף אותה תקופה. באותה תקופה הקרויה "תקופת נארה" התבסס ביפן הבודהיזם שיובא ליפן על ידי נזירים קוריאנים במאה השישית אך לא נטמע ממש ביפן עד לתקופה זו כאשר אימץ אותה בחום הקיסר שומו. בזמנו של קיסר זה נבנה מקדש העץ הגדול בעולם, מקדש טודה ג'י ("המקדש המזרחי הגדול") ובתוכו פסל הבודהה הגדול בגובה 16 מטרים, משקלו 500 טון והוא עשוי מברונזה ומצופה זהב. זהו פסל הברונזה הגדול בעולם. פסל הבודהה זוהה עם אלת השמש, דבר שגרם גרם למיזוג הדרגתי של הבודהיזם עם דת השינטו המקומית. פסל הבודהה היה מוקד הפולחן במקדש הראשי והתחרה בממדיו בפסלים שנמצאו בסין באותה תקופה. כל מלאי הנחושת והברונזה של יפן באותו זמן הוחרם למטרה זו. בשנת 749 התגלה בצפון מזרח המדינה מרבץ זהב אשר נחשב כמתנת האלים, והובא לציפוי הפסל. פסל הבודהא יושב על פרח לוטוס, כף ידו השמאלית פרושה לקבלת נדבה (סמל הנזיר) וכף ידו הימנית מסמלת "עצור" את התאוות. לשני צדיו יושבות שתי דמויות קטנות יותר של בודהא.
כאשר מת שומו בשנת 756 לספירה תרמה אלמנתו את חפצי האומנות האישיים שלו למקדש. לאכסון האוצרות הללו הוקם בשנת 761 בסמוך למקדש בית גניזה בשם שוסואין. זהו בניין באורך של 33 מטר, ברוחב של 9.4 מטר וגובהו 14 מטר, הוא בנוי על 40 עמודי עץ עבים שגובהם 2.5 מטר כדי שלא יפגעו משטפונות. קירותיו בנויים מקורות עץ ברוש יפני, המשולבות זו בזו. העץ מתרחב בקיץ הגשום וסוגר את החרכים מפני חדירת לחות, בחורף היבש מצטמק העץ ומאפשר לאוויר קר לחדור פנימה ולאוורר את הבית. פעם בשנה פותחים את הבית למשך שבועיים לצורכי בדיקה ואוורור.
הדרך למקדש מרשים זה שהוכרז על ידי אונסקו כאתר מורשת עולמית מלווה בפנסי אבן גדולים ועוברת דרך פארק אונאו בו מסתובבים מאות איילים ללא כל פחד מבני אדם. באחד הדוכנים למכירת גרגרי אוכל לאיילים שהתאספו סביבנו ואכלו בתיאבון רב מתוך היד תוך כדי צילום של שתי צעירות יפניות משוחחות עם ילדינו, חטף אחד האיילים את מדריך הלונלי פלנט מתוך העגלה של רועי, נגס בו ביס גדול והותיר לנו מזכרת.
מקדש נוסף שנמצא בפארק זה אשר הוכרז אף הוא כאתר מורשת עולמית הוא מקדש הקופוקוג'י הכולל פגודה מרשימה בת חמש קומות. המקדש נבנה לראשונה בשנת 730 ושופץ בשנת 1426. במתחם זה נכנסנו להיכל האוצר של מקדש בו שמורים אוצרות האמנות של המקדש וביניהם פסלי בודהה עתיקי יומין.
לאחר היציאה מהפארק וארוחת צהריים באחת מרשתות המסעדות העממיות בסמוך לפארק שוטטנו במתחם מקורה של מגוון חנויות: חנויות לממכר קימונו, חנויות מזכרות, דוכני ירקות ופירות ומסעדות קטנות, אחת מהן באופן מפתיע היתה דוכן פלאפל בעיצוב אופנתי המופעל על ידי בחור ישראלי המתגורר בעיר.
למחרת השתתפתי בכנס הבינלאומי השנתי של האגודה הגיאוגרפית הסטורית באוניברסיטת קיוטו, שם הרציתי בפני אנשי אקדמיה מהארץ ומרחבי העולם, בעיקר אסיאתים, על נושא "ההרחבות הקהילתיות בקיבוץ המתחדש". נראה היה כי נושא הקיבוץ מעורר עניין רב גם הרחק מישראל.
טיול יום נוסף מחוץ לקיוטו, ערכנו לאוסקה הנמצאת במרחק של כארבעים דקות נסיעה ברכבת מקיוטו.
קיוטו - עיר המקדשים
קיוטו ממוקמת במרכז הונשו, האי הגדול של יפן ושימשה במשך מאות שנים בין השנים 794 ל – 1868 כעיר הבירה של יפן . בשל הימנעות חיל האוויר האמריקני מתקיפת העיר במהלך מלחמת העולם השנייה נותרו בעיר שפע של מקדשים, ארמונות ומבנים הסטורים נוספים. אחד המבנים המונומנטלים הבולטים בעיר הוא דווקא מבנה תחנת הרכבת המודרני - "תחנת קיוטו" אשר היה עבורנו שער הכניסה אל העיר אליה הגענו באמצעות קו טוקאידו של רכבת השינקנסן. המלון בו שהינו כעשרה ימים, באזור מלונות התרמילאים, היה במרחק של כעשר דקות הליכה מדרום לתחנה המשמשת כמרכז התחבורה הראשי של קיוטו אולם היא מהווה גם מרכז תרבותי, קולינרי ומסחרי. תחנה אדירת מימדים זו בגובה של 15 קומות היא השניה בגודלה ביפן כולל בתוכה קניון, בית מלון, בית קולנוע, חנות כולבו גדולה, כולל קומה שלמה של בגדי ילדים, צעצועים ומשחקים ושפע של מסעדות מכל המינים. בשל המבנה המורכב של "תחנת קיוטו" וגודלה הרב, התקשינו בימים הראשונים למצוא את דרכינו במבוך המפלסים, המדרגות הנעות והמעליות.
מעבר לקניות ואוכל, שימשה אותנו התחנה אשר בה עובר, בדרכה מטוקיו להירושימה לנסיעות אל מחוץ לעיר, לנארה ולאוסקה ולנסיעות ברשת המסועפת של קווי הרכבת העירוניים המאפשרים ניידות נוחה ממקום למקום. מכיוון שקיוטו קטנה בהרבה ביחס לטוקיו ומונה בסך הכל 1.5 מליון נפש, עומס האוכלוסייה והתחבורה בכבישים אינו מורגש במיוחד ואנו העדפנו לנסוע ברחבי העיר בעיקר באמצעות האוטובוסים העירוניים אשר דרכם ניתן להתרשם במהלך הנסיעה ממקום למקום ממראה העיר.
אחד האתרים המרשימים ביותר בביקורנו בקיוטו היה מצודת ניג'ו. מצודה מפוארת זו נבנתה בשנת 1626 כארמון מגוריו של השוגון טוקוגאווה. הטירה כוללת בתוכה 3300 מטר מרובע של מבנים המעטרים בעלי זהב, גילופי עץ עדינים וציורי קיר צבעוניים. בתוך המצודה היו אזורי מגורים של השוגון, אולם ישיבות וכינוסים. אחד המאפיינים הבולטים ביותר בתוך מבנה המצודה הם "רצפות הזמיר" במסדרונות. רצפות עץ אלו נועדו להגן על השוגון מפני התקפות של מתנקשים והן משמיעות מעין ציוץ של ציפורים כאשר פוסעים עליהם. מסביב למצודה המוקפת בחפיר גנים יפנים מרהיבים המעוצבים בקפידה כמיטב הגנים היפניים.
בשעת הערב הגענו לאזור רובע גיאון. אזור זה כולל סמטאות רבות ובשעות הערב הוא מתפקד כמתחם בילויים לילי נרחב הכולל מועדונים ומסעדות רבות. המוני היפנים יוצאים לבלות במתחם זה, המואר באין ספור שלטי ניאון צבעוניים ואנכיים המאפיינים את שילוט החוצות ביפן. רבות מהנשים היו לבושות בבגדי קימונו חגיגיים. במהלך הביקור הלילי ברובע גיאון יחד עם שני ילדינו, כשהם כבר ישנים את שנת הלילה בעגלותיהם, ראינו מספר גיישות החולפות במהירות בין הסמטאות. הגיישות הן אמניות - מארחות, תופעה שהחלה במאה ה – 17, בדומה לליצני החצר. להבדיל מהמארחות הנפוצות ברחבי יפן, הגיישות שפירושן ביפנית הוא "אדם של אמנות", הן יפניות בלבד והן מונות כיום בכל יפן על פי ההערכות לא יותר מאלף. זיהינו את הגיישות על פי האיפור הלבן הכבד המכסה את פניהן והקימונו הצבעוני המהודר אותו הן לבשו. גיישות רבות יחסית פעילות בקיוטו, בעיקר בגיאון, שם הן נקראות בשם "גייקוס". תפקידן של הגיישות הוא להנעים מבחינה תרבותית את זמנם של הגברים היפנים היוצאים בהמוניהם עם חבריהם לאחר העבודה ללא נשותיהם. תפקידן של הגיישות הוא למזוג את הסאקה ולהגיש את התה על פי המסורת היפנית, לרקוד , לשיר, לדקלם שירים מסורתיים ולנגן בתוף ובחליל.
בשעת הערב בלט בצבעו האדום בשולי הכניסה לרחוב הראשי של גיאון שער הכניסה למתחם המקדשים הגדול שממערב לרובע גיאון. מתחם מקודש זה משתרע על פני שטח נרחב מאד אשר מרביתו מכוסה ביערות ובגנים וביניהם משובצים מספר מקדשים בעלי עניין, חלקם אף הוכרזו כאתרי מורשת עולמית על ידי אונסק"ו.
למרות שבקיוטו שפע מקדשים רבים אנו בחרנו במספר מקדשים בעלי עניין מיוחד כיוון שטיילנו עם שני ילדים שבאופן טבעי מידת העניין שלהם במקדשים נמוכה למדי. בתנו נעה בת השלוש וחצי אף אמרה לנו זאת באופן מפורש: "אני לא אוהבת מקדשים אני אוהבת חנויות". עם זאת הביקור במקדש צ'יונאין, אחד המקדשים במתחם המקדשים שממערב לרובע גיאון, הרשים גם אותה. מקדש זה הוא מקדש אדיר מימדים עשוי מעץ אשר נבנה במאה ה – 13 ומראהו מעורר קריאת התפעלות. במקדש זה המשמש גם כבית ספר לתורת הבודהיזם זכינו לצפות ולהאזין לתפילתם של הנזירים כשאנו יושבים בשקט על השטיח יחד עם מאות המבקרים שמילאו את החלל הגדול של המקדש. בנוסף למקדש עצמו, במתחם המקדש נמצא פעמון ענק אשר נדרשים 17 נזירים כדי להניעו. משקלו של הפעמון שנחשב לגדול ביפן הוא 73 טונות והוא נוצק בשנת 1633.
מקדש נוסף בו ביקרנו בקיוטו הוא מקדש קינקאקו הוא מקדש הזהב, אחד מאתרי החובה של העיר. מקדש זה המצופה בעלי זהב ממוקם בתוך גן מרהיב על מעין חצי אי של אגם מלאכותי. המקדש נבנה ב-1397 כאחוזת פרישה לשוגון בשם אשיקאגה, ולאחר מותו הפך למקדש זן. בשנת 1950 נשרפה פגודת הזהב נשרפה ב-1950 על ידי נזיר, ככל הנראה חולה נפש, והמבנה הנוכחי הוא העתק מדוייק של המקדש המקורי מהמאה ה-14. בהמשך השביל המוביל מהמקדש, עברנו דרך בית תה ששימש בעבר לעריכת טקסי תה, ומהווה דוגמה לארכיטקטורת בתי התה היפניים ומשם הגענו לפעמון הגדול ויחד עם נעה הקשנו עליו, סגולה למזל טוב על פי המסורת המקומית.
המקדש השלישי בו ביקרנו היה מקדש ריואנג'י שהוא חלק ממנזר ריואנג'י הממוקם על מורדות הגבעות הצפון מערביות בפרברי קיוטו. גורם המשיכה העיקרי למקדש זה הוא הגן היבש המפורסם בקיוטו וביפן כולה. גן זה הוא למעשה משטח מלבני המוקף חומת אבן נמוכה ממרפסת שעליה עמדנו יחד עם תיירים נוספים שניסו להבין את פשרו של הגן שנוצר בשנת 1490 על ידי אומן הגנים היפאני סומאי. המשטח המלבני כלל חצץ לבן מגורף, דמוי גלים ועליו מסודרות חמש אבנים. על פי תפיסת הזן בודהיזם שהיתה הבסיס לעיצובו של הגן, הוא נועד למדיטציה, כלומר לאפשר למתבונן להתבונן בגן ובאמצעותו להתבונן בעצמו. הגן הוא יצירה מופשטת הבנויה מעצמים פשוטים ומהיחסים המופשטים שביניהם הכוללים יציבות ותנועה, רכות וקושי, סופיות ואין סופיות. מסביב למנזר השתרע גן גדול ומרשים ביותר. גן זה עוצב כמיטב הגנים היפניים וכלל פנסי אבן, שבילים פתלתלים שעברו בין שיחים ועצים מסוגים שונים המשולבים בתוך יער אורנים שעוצב בקפידה על שפת אגם מלאכותי. בתוך האגם הוצבו כביכול באופן טבעי סלעים. תוך כדי הביקור בגן התבוננו בעניין בצוות הגננים המיומן גוזמים את העלים המיותרים ומקנים לגן את מראהו ה"טבעי". הגן היפני המעוצב בקפידה רבה משקף את העולם בצורה מיניאטורית על הריו, ימיו ונהרותיו. בגן זה כמו בגנים יפניים אחרים שולבו צמחי הבונסאי – צמחים ננסיים שנותרו על ידי טכניקה שיובאה מסין ואשר שוכללה ביפן. על ידי חיתוך השורשים, גיזום והעברה מעציץ לעציץ מצליחים הגננים למזער כל עץ למימדים ננסיים כך שיוכל לשמש כקישוט. למרות שהיה זה סוף חודש אוגוסט, החלו חלק מעצי הגן החלו לשנות את צבע עליהם לצהוב ואדום, צבעי השלכת של הסתיו ביפן.
טקיאמה - בלב האלפים היפניים
טקיאמה, עיירה קטנה יחסית המונה כמה מאות אלפי תושבים, ממוקמת במחוז גיפו בלב עמק ירוק הממוקם בלב האלפים היפניים. להבדיל מטוקיו התוססת וההומה אדם, טקיאמה מנומנמת למדי ומציגה פן אחר של יפן. משעות אחר הצהריים כשמרבית החנויות נסגרות ניתן לראות לא מעט נשים המסתובבות עם הקימונו וגברים הלבושים ביוקאטה, הבגדים היפניים המסורתיים.
בעיירה מספר אטרקציות מרכזיות בראש וראשונה, במרכז העיירה הבנויה שתי וערב, ישנו אזור ובו ריכוז גדול מאד של בתי סוחרים אמידים מהמאה ה – 16. לחלק מבתי העץ המשמשים כיום כמוזיאון ניתן להיכנס ולבקר ובחלקם ניתן לצפות תוך שיטוט ברחובות, מעל גשרי עץ קטנים העוברים מעל לתעלות מים החוצות את העיירה ומעל הנהר החוצה את העיר מצפון לדרום. מתחם בתי הסוחרים מתמלא בסוף השבוע בתיירים, רובם ככולם מקומיים. אזור זה משובץ בחנויות מזכרות רבות, בתי ממכר ומבשלות סאקה, יין האורז היפני, דוכני מזון מקומי ולא מעט מסעדות מצויינות עם מיטב האוכל היפני.
אחד המעדנים היחודיים לטקיאמה הוא בשר הבקר המקומי האיכותי, אשר נקרא "הידה". מעדן זה מוגש עם ירקות טריים לצלייה במרכז השולחן או שיפוד כיסונים העשויים מאורז וסויה. טובלים את הבשר והירקות הצלויים ברטבים וזוללים עם אורז. אנו שוטטנו ברחובות מתחם בתי הסוחרים במשך שעות רבות ברגל כאשר ילדינו זכו בתדירות גבוהה בקריאות "קוואי" - חמודים, מילה שליוותה אותם לאורך כל הביקור ביפן, בעיקר על ידי נערות מקומיות שהתלהבו מילדינו והקיפו אותם לא אחת בעניין רב.
אטרקציה נוספת בשולי מרכז העיר היא ביקור בשני שווקי הבוקר, הפתוחים מדי יום עד לשעות הצהריים לאורך הנהר החוצה את העיר מצפון לדרום. בשווקים אלו ניתן למצוא דוכנים של תוצרת חקלאית, חנויות לממכר תה וכלים להגשת תה, שורשים מיובשים, פריכיות אורז, מסיכות האופייניות לאזור, תמונות ומוצרי עץ אשר מיוצרים בעיירה המוקפת ביערות ונחשבת למרכז לאומנות העץ.
מרחק הליכה קצר משוק הבוקר נמצא מקדש הייה גינג'ה. ממקדש שינטו זה יוצאות מרכבות האלים לברך את תושבי העיירה, בשני פסטיבלים מרשימים המתקיימים בסתיו ובאביב מזה 350 שנה. דת השינטו קשורה במידה רבה לכוחות הטבע. היפנים הקדמונים צפו בתופעות הטבע ולמדו אותן. הם עקבו אחר מעגל השנה וסגדו ליופי המשתנה מעונה לעונה וחוו גם את כוחו ההרסני של הטבע היפני וחששו מפניו. בשני האירועים מתקיימת תהלוכה מרהיבה, בה מוצגים לראווה מעין קרונות מקושטים בפאר ומעליהן בובות מרהיבות, פסלים מגולפים ובדים עשירים המרכיבים את הקרונות המרשימים הללו. אנו לא שהינו בעירה בזמן הפסטיבל אך ניתן לצפות בבובות ובקרונות התהלוכה במוזיאון הנמצא במתחם המקדש ואת חלק מהבובות והקרונות ראינו מוצגים ברחובות הצדדיים של מרכז העיירה.
ברחובה הראשי של העיירה, כחמש דקות הליכה מתחנת הרכבת נמצא המקדש העתיק של טקיאמה – הידה קוקובון. מקדש זה נבנה במאה השמינית אך נשרף ועל חורבותיו של המקדש המקורי נבנה במהלך המאה ה – 16 המקדש הנוכחי. לצד אולם המקדש, בחצר המקדש קברים עתיקים, פגודה מרשימה בת שלוש קומות ובמרכזו עץ גינקו אדיר מימדים שגילו מוערך בכ - 1200 שנים שבתוכו הוצבו פסלים זעירים של נזירי זן.
זן הוא השם היפני של ענף בבודהיזם שהגיע מסין, התפשט לקוריאה, ויאטנאם וליפן. לתורת הזן תפוצה רחבה גם בעולם המערבי, עם מרכזים רבים ברבות ממדינות העולם. תורת הזן מדגישה את חשיבותה של המדיטציה בהגעה להארה. במהלך הביקור ביפן פגשנו מספר פעמים נזירי זן, לבושים בגדי נזיר שחורים, על ראשם כובע קש רחב שוליים כשהם עומדים ברחוב ומכונסים בתוך עצמם.
את אחד מימי הביקור בטקיאמה הקדשנו לביקור בפארק הפולקלור הידה טקיאמה ולמוזיאון טדי ביר שנמצא בסמוך אליו. כפר הפולקלור הוא מוזיאון פתוח הכולל כמה עשרות בתים יפנים מסורתיים מקוריים בסגנונות שונים הבנויים מסביב לאגם מלאכותי אשר בתוכו דגי הקוי היפניים, סוג של דג קרפיון עם כתמי לבן, כתום ושחור. הקוי נפוץ מאד באגמים המלאכותיים בגנים בסין, דרום קוראה וביפן. מוצאו של הקוי מסין, אבל את רוב הזנים המוכרים כיום פיתחו היפאנים. הקוי הם כנראה הדגים הראשונים שהתחילו לגדלם לנוי - קיימת אגדה בת 2500 שנה המספרת על אחד מקיסרי סין שבבריכה בארמונו הייתה להקה של קוי שחורים (ומלכותיים), ויום אחד, כך מספרת האגדה, נולד בבריכה דג קוי זהוב, שהוא למעשה דג הזהב הראשון בהיסטוריה. צאצאיו של אותו דג הגיעו גם אל איי יפן כחלק מהתרבות הסינית שאמצו היפאנים, והם שקדו יותר מהסינים על פיתוח צבעים ודוגמאות כתמים חדשות, וכך נוצרו רב הזנים המוכרים כיום. בחלק מבתי הכפר השונים הפזורים בין יער האורנים המכסה את מרבית שטח הכפר או לצד שדות אורז, ישנן תצוגות על חיי הכפר המסורתי ביפן, בחלקם עובדים אמנים שונים. בחנות המזכרות הממוקמת אף היא באחד המבנים, לצד פסלונים וציורים עדינים בילינו לצד נעה שצבעה פסלון של ארנב בפינת היצירה. נהנינו מאד לשוטט בין הבתים ולהיכנס לחלקם ולהרגיש מעט מיפן המסורתית שהתקיימה עד לפני כמה עשרות שנים.
יום אחר היקדשנו לביקור באזור המרוחק כשעתיים נסיעהבאוטובוס מטקיאמה, בלב האלפים היפנים - אזור שירוה גו. הדרך לאזור זה היא אטרקציה בפני עצמה שכן במקום עליות ופיתולים המאפיינים אזורים הרריים הרי שהדרך היא דרך נוחה ומהירה שכן רובה מישורית הודות למערכת הגשרים הרבים והמנהרות הארוכות החוצות את ההרים.
שירקווה גו הוא אזור כפרי פעיל הכולל מספר כפרים פעילים הכוללים בתים הבנויים בסגנון ייחודי המכוסים בגגות קש עבים. על רקע מאפייניו הייחודים הוכרז האזור כולו על ידי אונסק"ו כאחד מאתרי המורשת הרבים של יפן. מרכז המבקרים אשר אליו הגענו עם האוטובוס ממוקם ליד אחד הכפרים אשר השתמרו עשרות בתים. יחד עם המוני התיירים המקומיים צעדנו ממרכז המבקרים וחצינו גשר תלוי מעל למיאגווה, הנהר הרחב והגועש שתוחם את הכפר ממערב. מכאן התחלנו לשוטט בין בתי הכפר. כל אחד מהבתים משמש עדיין למגורים וחלק גדול מתושביו חי בכפר את חייו, חלקם כחקלאים. אחד הבתים העתיקים בכפר משמש כיום את בני המשפחה המתגוררת בו בקומה התחתונה כאתר תיירותי הומה במבקרים. מקומת הגג אליה טיפסנו במדרגות העץ נשקף מראה מרהיב של בתי הכפר עם גגות הקש העבים עטופים בשדות אורז ובפרחים ורודים. בבית עצמו היתה תצוגה של מתקן לגידול תולעי משי וכלים חקלאיים ששימשו בעבר את בני המשפחה.
לאחר כארבע שעות ביקור בכפר חזרנו לטקיאמה. למחרת, לאחר ביקור של כמה ימים בעיירה השלווה ובסביבותיה, נסענו לקיוטו, מרחק של כשעה וחצי נסיעה מהירה ברכבת מטקיאמה.
טוקיו
הירשם ל-
רשומות (Atom)
