קיוטו ממוקמת במרכז הונשו, האי הגדול של יפן ושימשה במשך מאות שנים בין השנים 794 ל – 1868 כעיר הבירה של יפן . בשל הימנעות חיל האוויר האמריקני מתקיפת העיר במהלך מלחמת העולם השנייה נותרו בעיר שפע של מקדשים, ארמונות ומבנים הסטורים נוספים. אחד המבנים המונומנטלים הבולטים בעיר הוא דווקא מבנה תחנת הרכבת המודרני - "תחנת קיוטו" אשר היה עבורנו שער הכניסה אל העיר אליה הגענו באמצעות קו טוקאידו של רכבת השינקנסן. המלון בו שהינו כעשרה ימים, באזור מלונות התרמילאים, היה במרחק של כעשר דקות הליכה מדרום לתחנה המשמשת כמרכז התחבורה הראשי של קיוטו אולם היא מהווה גם מרכז תרבותי, קולינרי ומסחרי. תחנה אדירת מימדים זו בגובה של 15 קומות היא השניה בגודלה ביפן כולל בתוכה קניון, בית מלון, בית קולנוע, חנות כולבו גדולה, כולל קומה שלמה של בגדי ילדים, צעצועים ומשחקים ושפע של מסעדות מכל המינים. בשל המבנה המורכב של "תחנת קיוטו" וגודלה הרב, התקשינו בימים הראשונים למצוא את דרכינו במבוך המפלסים, המדרגות הנעות והמעליות.
מעבר לקניות ואוכל, שימשה אותנו התחנה אשר בה עובר, בדרכה מטוקיו להירושימה לנסיעות אל מחוץ לעיר, לנארה ולאוסקה ולנסיעות ברשת המסועפת של קווי הרכבת העירוניים המאפשרים ניידות נוחה ממקום למקום. מכיוון שקיוטו קטנה בהרבה ביחס לטוקיו ומונה בסך הכל 1.5 מליון נפש, עומס האוכלוסייה והתחבורה בכבישים אינו מורגש במיוחד ואנו העדפנו לנסוע ברחבי העיר בעיקר באמצעות האוטובוסים העירוניים אשר דרכם ניתן להתרשם במהלך הנסיעה ממקום למקום ממראה העיר.
אחד האתרים המרשימים ביותר בביקורנו בקיוטו היה מצודת ניג'ו. מצודה מפוארת זו נבנתה בשנת 1626 כארמון מגוריו של השוגון טוקוגאווה. הטירה כוללת בתוכה 3300 מטר מרובע של מבנים המעטרים בעלי זהב, גילופי עץ עדינים וציורי קיר צבעוניים. בתוך המצודה היו אזורי מגורים של השוגון, אולם ישיבות וכינוסים. אחד המאפיינים הבולטים ביותר בתוך מבנה המצודה הם "רצפות הזמיר" במסדרונות. רצפות עץ אלו נועדו להגן על השוגון מפני התקפות של מתנקשים והן משמיעות מעין ציוץ של ציפורים כאשר פוסעים עליהם. מסביב למצודה המוקפת בחפיר גנים יפנים מרהיבים המעוצבים בקפידה כמיטב הגנים היפניים.
בשעת הערב הגענו לאזור רובע גיאון. אזור זה כולל סמטאות רבות ובשעות הערב הוא מתפקד כמתחם בילויים לילי נרחב הכולל מועדונים ומסעדות רבות. המוני היפנים יוצאים לבלות במתחם זה, המואר באין ספור שלטי ניאון צבעוניים ואנכיים המאפיינים את שילוט החוצות ביפן. רבות מהנשים היו לבושות בבגדי קימונו חגיגיים. במהלך הביקור הלילי ברובע גיאון יחד עם שני ילדינו, כשהם כבר ישנים את שנת הלילה בעגלותיהם, ראינו מספר גיישות החולפות במהירות בין הסמטאות. הגיישות הן אמניות - מארחות, תופעה שהחלה במאה ה – 17, בדומה לליצני החצר. להבדיל מהמארחות הנפוצות ברחבי יפן, הגיישות שפירושן ביפנית הוא "אדם של אמנות", הן יפניות בלבד והן מונות כיום בכל יפן על פי ההערכות לא יותר מאלף. זיהינו את הגיישות על פי האיפור הלבן הכבד המכסה את פניהן והקימונו הצבעוני המהודר אותו הן לבשו. גיישות רבות יחסית פעילות בקיוטו, בעיקר בגיאון, שם הן נקראות בשם "גייקוס". תפקידן של הגיישות הוא להנעים מבחינה תרבותית את זמנם של הגברים היפנים היוצאים בהמוניהם עם חבריהם לאחר העבודה ללא נשותיהם. תפקידן של הגיישות הוא למזוג את הסאקה ולהגיש את התה על פי המסורת היפנית, לרקוד , לשיר, לדקלם שירים מסורתיים ולנגן בתוף ובחליל.
בשעת הערב בלט בצבעו האדום בשולי הכניסה לרחוב הראשי של גיאון שער הכניסה למתחם המקדשים הגדול שממערב לרובע גיאון. מתחם מקודש זה משתרע על פני שטח נרחב מאד אשר מרביתו מכוסה ביערות ובגנים וביניהם משובצים מספר מקדשים בעלי עניין, חלקם אף הוכרזו כאתרי מורשת עולמית על ידי אונסק"ו.
למרות שבקיוטו שפע מקדשים רבים אנו בחרנו במספר מקדשים בעלי עניין מיוחד כיוון שטיילנו עם שני ילדים שבאופן טבעי מידת העניין שלהם במקדשים נמוכה למדי. בתנו נעה בת השלוש וחצי אף אמרה לנו זאת באופן מפורש: "אני לא אוהבת מקדשים אני אוהבת חנויות". עם זאת הביקור במקדש צ'יונאין, אחד המקדשים במתחם המקדשים שממערב לרובע גיאון, הרשים גם אותה. מקדש זה הוא מקדש אדיר מימדים עשוי מעץ אשר נבנה במאה ה – 13 ומראהו מעורר קריאת התפעלות. במקדש זה המשמש גם כבית ספר לתורת הבודהיזם זכינו לצפות ולהאזין לתפילתם של הנזירים כשאנו יושבים בשקט על השטיח יחד עם מאות המבקרים שמילאו את החלל הגדול של המקדש. בנוסף למקדש עצמו, במתחם המקדש נמצא פעמון ענק אשר נדרשים 17 נזירים כדי להניעו. משקלו של הפעמון שנחשב לגדול ביפן הוא 73 טונות והוא נוצק בשנת 1633.
מקדש נוסף בו ביקרנו בקיוטו הוא מקדש קינקאקו הוא מקדש הזהב, אחד מאתרי החובה של העיר. מקדש זה המצופה בעלי זהב ממוקם בתוך גן מרהיב על מעין חצי אי של אגם מלאכותי. המקדש נבנה ב-1397 כאחוזת פרישה לשוגון בשם אשיקאגה, ולאחר מותו הפך למקדש זן. בשנת 1950 נשרפה פגודת הזהב נשרפה ב-1950 על ידי נזיר, ככל הנראה חולה נפש, והמבנה הנוכחי הוא העתק מדוייק של המקדש המקורי מהמאה ה-14. בהמשך השביל המוביל מהמקדש, עברנו דרך בית תה ששימש בעבר לעריכת טקסי תה, ומהווה דוגמה לארכיטקטורת בתי התה היפניים ומשם הגענו לפעמון הגדול ויחד עם נעה הקשנו עליו, סגולה למזל טוב על פי המסורת המקומית.
המקדש השלישי בו ביקרנו היה מקדש ריואנג'י שהוא חלק ממנזר ריואנג'י הממוקם על מורדות הגבעות הצפון מערביות בפרברי קיוטו. גורם המשיכה העיקרי למקדש זה הוא הגן היבש המפורסם בקיוטו וביפן כולה. גן זה הוא למעשה משטח מלבני המוקף חומת אבן נמוכה ממרפסת שעליה עמדנו יחד עם תיירים נוספים שניסו להבין את פשרו של הגן שנוצר בשנת 1490 על ידי אומן הגנים היפאני סומאי. המשטח המלבני כלל חצץ לבן מגורף, דמוי גלים ועליו מסודרות חמש אבנים. על פי תפיסת הזן בודהיזם שהיתה הבסיס לעיצובו של הגן, הוא נועד למדיטציה, כלומר לאפשר למתבונן להתבונן בגן ובאמצעותו להתבונן בעצמו. הגן הוא יצירה מופשטת הבנויה מעצמים פשוטים ומהיחסים המופשטים שביניהם הכוללים יציבות ותנועה, רכות וקושי, סופיות ואין סופיות. מסביב למנזר השתרע גן גדול ומרשים ביותר. גן זה עוצב כמיטב הגנים היפניים וכלל פנסי אבן, שבילים פתלתלים שעברו בין שיחים ועצים מסוגים שונים המשולבים בתוך יער אורנים שעוצב בקפידה על שפת אגם מלאכותי. בתוך האגם הוצבו כביכול באופן טבעי סלעים. תוך כדי הביקור בגן התבוננו בעניין בצוות הגננים המיומן גוזמים את העלים המיותרים ומקנים לגן את מראהו ה"טבעי". הגן היפני המעוצב בקפידה רבה משקף את העולם בצורה מיניאטורית על הריו, ימיו ונהרותיו. בגן זה כמו בגנים יפניים אחרים שולבו צמחי הבונסאי – צמחים ננסיים שנותרו על ידי טכניקה שיובאה מסין ואשר שוכללה ביפן. על ידי חיתוך השורשים, גיזום והעברה מעציץ לעציץ מצליחים הגננים למזער כל עץ למימדים ננסיים כך שיוכל לשמש כקישוט. למרות שהיה זה סוף חודש אוגוסט, החלו חלק מעצי הגן החלו לשנות את צבע עליהם לצהוב ואדום, צבעי השלכת של הסתיו ביפן.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה